מה הייתה אוה אומרת אילו ראתה תמונתה בראש מוסף ספרים של הארץ?
מה הייתה חושבת על הספר של גרוסמן אילו קראה אותו, אחרי שתורגם לגרמנית כמובן?
האם הייתה מבינה את מאמר הבקורת הארוך של מייקי דגן? אני לא לגמרי הבנתי. מודה.
מה הייתה אומרת על המצב הפוליטי והבחירות הקרבות בצעדי ענק?
* תשובות לשאלה האחרונה... בקרוב.

במסגרת "תרגילים בהשראה", קורס כתיבה בהנחיית המשוררת Maya Tevet Dayan , קיבלנו משימה לכתיבת מכתב. הנה המכתב. געגוע לאישה יקרה שהייתה לי לחברה מגיל 90 ועד מותה והיא בת 97 -

לקריאת הסיפור האמיתי של אוה פאניץ' נהיר, ורה בספרו של גרוסמן
וואי, כמה קשה לקרוא ספרות בדיונית על סיפור חיים אמיתי, ועוד כזה שהכרתי מקרוב!
"הרבה אנשים לא מצליחים לצלוח את עמודיו הראשונים של הספר" אמרה לי סמדר, נכדתה המקסימה של אוה נהיר שחיה בקיבוץ שער העמקים "אותי הפער הזה שיחרר ממש" היא הוסיפה ואמרה " מרגע שהתחלתי לקרוא בו והבנתי שיש פה סיפור של גרוסמן ולא שלנו, זרמתי ונסחפתי!"

רגע לפני יום הכיפורים תשע"ו ושבועות ספורים לאחר מותה של אוה נהיר, פנתה אלי חברת קיבוץ שער העמקים תמר ראובני והזמינה אותי לכתוב כמה מילים לשעה שתוקדש לאוה ביום הכיפורים תחת הכותרת "השיעור של אוה". אלו הדברים שנשלחו והוקראו במפגש שלא נכחתי בו:

"my deart IDIT COMM TO VISIT ME I AM WELL SEND YOU MY LOVE eVA"

לתחילת הסיפור ...
ישראל. באפריל 1966 בגיל 48 עליתי ארצה. הגעתי לשער העמקים כי היו לי פה חברים יוגוסלביים ובתי הייתה פה נשואה לחבר קיבוץ. הלכתי לאולפן בבת-גלים. משה נהיר היה אלמן, אב לשני בנים. אשתו הראשונה, אשר נפטרה אחרי שנים רבות של מחלת הסרטן, הייתה יוגוסלבית אף היא והוא היה מרומניה. בנו הבכור אסף היה כבר נשוי ואילו עמוס בנו הצעיר שהיה בן שבע כשאימו חלתה, היה עכשיו בן שלוש עשרה, ילד ממורמר שעשה בעיות רבות בבית ובבית הספר. משה חיפש אשה שתוכל להיות אם לבנו הצעיר.

שנים שמרתי על קשר עם החוקר שתשאל אותי בגוליוטוק והפך לימים לבעלה של מנהלת המחנה. התברר לי שבהגיעם למחנה הם כבר ידעו את כל הסיפור שלי ומה שעמד מאחוריו, ידעו שאני יושבת לחינם ושמרו עלי. האי שימש כמחנה כליאה, מ-1948 ועד בנובמבר 1953 כשכל הנשים הכלואות בו שוחררו.

באוקטובר ... הגיעה מפקדת חדשה. וכשכולנו עמדנו, היא הסתכלה עליי ואמרה "את נראית כמו אוה פאניצ'ש?!?"
לא הכרתי אותה וחשבתי שהשתגעתי ויש לי הזיות. כל הלילה לא נרדמתי...מאיפה שתכיר אותי? למחרת, בקשתי פגישה איתה. היא קיבלה אותי, הזמינה אותי לשבת ולעשן, אסור היה לי.

באוניה היתה פאניקה. כולנו פחדנו שעומדים לזרוק אותנו לים. בוסה ואני היינו יחד,  לא כל-כך פחדנו. אחרי כמה שעות הפלגה האוניה עגנה ושמענו צעקה איומה. פתחו את דלתות בטן האנייה, אור שמש בוהק סינוור אותנו. היינו על אי בלב ים. לעולם לא אשכח את  האישה עם זוג עיניים ירוקות רעות שמשכה אותי מבטן האנייה והשליכה אותי על סלע. היו צעקות חזקות ושירה נוראית. נשים עמדו בשתי שורות. בין שתי השורות היינו אנחנו אמורות לעבור. תוך כדי מעבר קיבלנו מכות אכזריות מהנשים, עם ידיים, רגליים, קללות, יריקות, סטירות... כל הנשים הללו הן היו נשים אסירות, כמונו.

13.10.1944 בבלגרד כבר נלחמו  וראדה, שהחלים, הצטרף למלחמה.  ב-20 לאוקטובר בלגרד שוחררה מהכיבוש הנאצי והיתה חופשית. ראדה אמר לי לקחת במזוודה את כל הניירות שלנו, את כל  החומר המתעד את מה שעשינו במהלך המלחמה ולהביא לממשלה החדשה של הפרטיזנים.